"). הרוחות החדשות הללו הקיפו את האדם הפשוט, את האדמה, את הטבע ואת האמנות בכללותה. עד מהרה יצא טקס התה מבין כותלי המקדשים ואומץ על ידי האריסטוקרטיה היפנית. במאה ה-61 הוא נעשה לטקס חילוני עצמאי, והדגש הושם ביופיים ובנדירותם של כלי קרמיקה ובמיומנות חליטת התה ובעיצוב בתי התה. אלה הוקפו בגנים שופעי צמחייה, ושבילים ארוכים ומפותלים הובילו אליהם כדי להרחיק את האדם מדאגות חומרניות כך שיתפנה להתבוננות פנימית (גם מדיטציה) וייצור קשרים חברתיים בלא שיקולים הנוגעים להבדלי המעמדות.
מייסד טקס התה ביפן היה מאראטה שוקו ( Marata Shuko , 2241-3051). האגדה מספרת שרופאו המליץ שישתה תה כדי להתגבר על נטייתו להירדם. שוקו החל לשתות תה וגם להגישו לחבריו. ברבות הימים התמסדו המפגשים האלה, והוא הועיד להם את חייו.
ממשיכי דרכו החדירו את המונח "WABI", אשר פירושו: הבעה טבעית של רגשות מתוך הימנעות ממותרות ומזיופים, והמונח הזה נעשה למהות הטקס.
במחצית השנייה של המאה ה-61 הביא סן-נו-ריקיו (SEN-NO-RIKYU), אחד מתלמידיו של שוקו, לשגשוגם של טקסי התה, ואלה השפיעו על האמנות ועל חיי היומיום ביפן.
משפחת הראקו
טכניקת הראקו נוצרה ממש במקרה. במאה ה-61 הייתה יפן בתנופת בנייה. בעיר קיוטו גרה משפחת קדרים קוריאנית שעסקה בשתי מלאכות עיקריות: יצירת כלי קרמיקה לתה ורעפים לגגות. בניסיון לספק את הדרישה המוגברת לרעפים החל צ''וזירו (Chojiro), אחד מבני המשפחה, להוציא את הלבנים הדקות מן התנור בעודן לוהטות בעזרת מלקחיים ארוכים. לתדהמת המשפחה עמדו הרעפים ב"הלם התרמי", ולא נסדקו ולא נשברו.
הסיבה לכך כאילו נלקחה מן האגדות. כיוון שהחומר האיכותי להכנת הרעפים היה בהישג ידם של הקדרים היפנים בלבד, נאלצה המשפחה הקוריאנית להשתמש בחומר מאיכות פחותה, שהיה בו שיעור גבוה יחסית של חול. בראותו זאת, החליט צ''וזירו ליישם את הרעיון בתחום הקרמיקה האחר שבו עסקה המשפחה - יצירת הקערות לתה. הכלים מצאו חן בעיני ריקיו, שהיה המנהל הנחשב ביותר של טקסי התה, מכמה סיבות, בהן נעימות המגע, המראה השליו שאפיין את ה-WABI, טעם התה המשובח והעובדה שחומו נשמר בהם היטב.
לאחר שנים של דבקות בשיטה המיוחדת קיבלה המשפחה במתנה מהממשל חותמת עם המילה ראקו, כדי לסמן באמצעותה את כלי הקרמיקה המיוחדים. במשך הדורות התרחב השימוש בשם ראקו והפך לשם משפחתם עד ימינו.
בתחילת המאה הנוכחית נסעו קדרים מאמריקה ומאנגליה ליפן, למדו את השיטה וייבאו אותה למערב. בשנות ה-06 קיבל השימוש בראקו תנופה. האמנים האמריקנים אף הוסיפו לה את שלב הרדוקציה (reduction) החיצונית, זו תוסבר בהמשך.
בישראל החל הרומן עם הראקו לפני כעשרים וחמש שנה. הראשונות שנכבשו בקסמו היו מגדלנה חפץ ויעל עצמוני. אחר-כך כבר נמשכו רבים לחגיגות ראקו אצל אביק ומשפחתו במושב דור. אבל ההתלהבות התמתנה בעקבות קשיי ביצוע, בעיקר הקושי הפיסי לעבוד בטמפרטורות כל-כך גבוהות, שלעתים קרובות עלולות לגרום לפגיעות גופניות (כוויות ובעיות נשימה). יתרה מזו, השיטות האחרות ניתנות לביצוע בסטודיו קרמיקה קטן יחסית בתוך דירות מגורים, ואילו לראקו נדרש מקום פתוח, הרחק משכנים המוטרדים מסכנת שרפה או מענני עשן. לאחר התנסויות חוזרות בחרו אנשי המקצוע העוסקים בתחום להתמקד בתגליות מיוחדות המשמשות למטרה מוגדרת.
