תוך כדי ראיון טלפוני עם דוד דה מאיו, התחדדה בי תחושת האיכות והעיצוב , והיכולת הנדירה של האדריכל לתרגם את רצונות הלקוח לאמירות אדריכליות קוהרנטיות המתחברות לכדי יצירת עיצוב שלמה בעלת מסר ברור. הלקוח ביקש חיפוי אבן. דה מאיו בחר בכורכר מנוסר הנראה כאבן, אבל קשור קשר הדוק למקום, ומתכתב באלגנטיות עם בתי הכורכר הראשונים של תל אביב. כי למה לחפות בשיש מאיטליה כשאפשר להשתמש בחומר נכון יותר הנובע מסביבתו? האין זה בדיוק מה שעשה הורדוס בארמונו שעל המצדה כשחיפה אותו באבן לבנה ומלוטשת שנחצבה בסביבה? הרושם שנוצר הוא של שיש מלוטש שבהק למרחקים והעצים את התחושה של מבנה מפואר המכיר בערך עצמו מחד, אך משכיל לתחום את עצמו לתוך התנאים הגיאורפיים ולהשתמשב עיצוב חומרים מקומיים.
הבית בנווה מונוסון הוא מבצר מסתגר ומנותק מהסביבה: מעטפת חיצונית כמעט אטומה החובקת חלל פנימי פתוח אשר במרכזו נמצאת בריכת שחייה אליה פונים כל הקירות השקופים מסביב והשמיים פתוחים מעליה. כך יצר דה מאיו פרספקטיבה מרחבית וזוויות מבט לא צפויות. החצר הפנימית אף היא מוטיב ים תיכוני קלאסי ששורשיו נעוצים בוילות של עשירי רומי העתיקה והוא מיושם עד היום באגן הים התיכון.
המשפחה שאפה לעיצוב מרחבים, שגודל המגרש לא איפשר ליישמם בצורה המקובלת, ולכך מצא האדריכל פתרון עיצובי מוצלח: הוא פשוט הכניס את מרבית שטח הגינה לתוך הבית ובכך יצר גם תחושת מרחב וגודל וגם שמר על הפרטיות החשובה כל כך לדיירים. הגדרת המשימה שהוטלה על האדריכל היתה תכנון ועיצוב הבית עם נוכחות, תחושה מרחבית רחבה, חופש תנועה, ועם זאת פרטיות וניתוק מירבי מהסביבה. החזית של הבית בן שתי הקומות סוגרת את החללים השקופים שבתוכו. הקירות מחופים כורכר מנוסר, במבנה בעל חזית קדמית סימטרית בעלת שני גושים ביניהם שקועה הכניסה הראשית, מצהירה בגאון ובבולטות על נוכחותה. כיוון ששטח החצר הוכנס רובו לתוך הבית, נותרה רק חצר חיצונית קטנה מסביב לבית. מרבית השטח רוצף, אי פה אי שם נטעו עצי דקל מסוגים שונים, צמחים פיסוליים נשתלו בעציצים גדולים וזהים המפוזרים גם בחצר וגם בבית. כפי שכבר ניתן היה להבין, בעלי הבית אינם חובבי חוץ מושבעים, וככאלה, התאים להם דה מאיו חצר הדורשת טיפול מינימלי, ויוצרת הפרדה נוספת בעיצוב הבית, מעין "רצועת בטחון" בין החוץ לבין הפנים.
קרני השמש חודרות ללב הבית מבעד לשלבים המותקנים מעל הבריכה ויוצרות תאורה דרמטית המשתנה לאורך היום. בקומה התחתונה רוכזו הפונקציות הציבוריות: חדר משפחה, מטבח, חדר אוכל, חדר עבודה, וחדר ארוח.
הקומה העליונה יוחדה חדרי השינה: יחידת הורים גדולה באגף אחד, וחדרי ילדים באגף השני, וגשר שקוף מחבר ביניהם. מהגשר יש גישה למדרגות ולמעלית.
בקומת המרתף אגף הבילוי והפנאי: מכשירי כושר, שולחן ביליארד, סאונה, גקוזי וסטודיו לציור. עיצוב
הריהוט והחפצים הדקורטיביים נבחרו ללא מעורבות האדריכל ואפשרו לבעלי הבית חופש יצירתי מוחלט ויכולת לבטא את עצמם.
בניגוד לגישה האפנתית הגורסת טשטוש גבולות בין פנים לבין חוץ, יצר דה מאיו מבנה מרשים, בעל איכות כמעט מונומנטלית, המנתק את עצמו ביודעין מהסביבה, אך עדיין מכניס אותה פנימה, מבלי שהוא יצא החוצה. דה מאיו הצליח ליצור מבנה קלאסי אך מודרני, בעל איכות שהיא מעבר לזמן ומתעלמת מאפנות חולפות.
הבית בנווה מונוסון הוא מבצר מסתגר ומנותק מהסביבה: מעטפת חיצונית כמעט אטומה החובקת חלל פנימי פתוח אשר במרכזו נמצאת בריכת שחייה אליה פונים כל הקירות השקופים מסביב והשמיים פתוחים מעליה. כך יצר דה מאיו פרספקטיבה מרחבית וזוויות מבט לא צפויות. החצר הפנימית אף היא מוטיב ים תיכוני קלאסי ששורשיו נעוצים בוילות של עשירי רומי העתיקה והוא מיושם עד היום באגן הים התיכון.
המשפחה שאפה לעיצוב מרחבים, שגודל המגרש לא איפשר ליישמם בצורה המקובלת, ולכך מצא האדריכל פתרון עיצובי מוצלח: הוא פשוט הכניס את מרבית שטח הגינה לתוך הבית ובכך יצר גם תחושת מרחב וגודל וגם שמר על הפרטיות החשובה כל כך לדיירים. הגדרת המשימה שהוטלה על האדריכל היתה תכנון ועיצוב הבית עם נוכחות, תחושה מרחבית רחבה, חופש תנועה, ועם זאת פרטיות וניתוק מירבי מהסביבה. החזית של הבית בן שתי הקומות סוגרת את החללים השקופים שבתוכו. הקירות מחופים כורכר מנוסר, במבנה בעל חזית קדמית סימטרית בעלת שני גושים ביניהם שקועה הכניסה הראשית, מצהירה בגאון ובבולטות על נוכחותה. כיוון ששטח החצר הוכנס רובו לתוך הבית, נותרה רק חצר חיצונית קטנה מסביב לבית. מרבית השטח רוצף, אי פה אי שם נטעו עצי דקל מסוגים שונים, צמחים פיסוליים נשתלו בעציצים גדולים וזהים המפוזרים גם בחצר וגם בבית. כפי שכבר ניתן היה להבין, בעלי הבית אינם חובבי חוץ מושבעים, וככאלה, התאים להם דה מאיו חצר הדורשת טיפול מינימלי, ויוצרת הפרדה נוספת בעיצוב הבית, מעין "רצועת בטחון" בין החוץ לבין הפנים.
קרני השמש חודרות ללב הבית מבעד לשלבים המותקנים מעל הבריכה ויוצרות תאורה דרמטית המשתנה לאורך היום. בקומה התחתונה רוכזו הפונקציות הציבוריות: חדר משפחה, מטבח, חדר אוכל, חדר עבודה, וחדר ארוח.
הקומה העליונה יוחדה חדרי השינה: יחידת הורים גדולה באגף אחד, וחדרי ילדים באגף השני, וגשר שקוף מחבר ביניהם. מהגשר יש גישה למדרגות ולמעלית.
בקומת המרתף אגף הבילוי והפנאי: מכשירי כושר, שולחן ביליארד, סאונה, גקוזי וסטודיו לציור. עיצוב
הריהוט והחפצים הדקורטיביים נבחרו ללא מעורבות האדריכל ואפשרו לבעלי הבית חופש יצירתי מוחלט ויכולת לבטא את עצמם.
בניגוד לגישה האפנתית הגורסת טשטוש גבולות בין פנים לבין חוץ, יצר דה מאיו מבנה מרשים, בעל איכות כמעט מונומנטלית, המנתק את עצמו ביודעין מהסביבה, אך עדיין מכניס אותה פנימה, מבלי שהוא יצא החוצה. דה מאיו הצליח ליצור מבנה קלאסי אך מודרני, בעל איכות שהיא מעבר לזמן ומתעלמת מאפנות חולפות.
